החלטה בתיק בר"ע 2413/06

1.         לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא כרמל) מיום 4.7.06, במסגרתה דחה כב' סגן הנשיא את בקשת המבקשת בתיק העיקרי המתנהל לפניו לעיכוב הליכים והעברת המחלוקת לבוררות.

2.         המשיבים הגישו ביום 14.6.05 תביעה כספית כנגד המבקשת, חברה פרטית העוסקת בבניין, במסגרתה העלו טענות בדבר קיומם של ליקויי בניה ואי-התאמות בדירה אותה רכשו מהמבקשת. המבקשת הגישה בקשה לעיכוב הליכים בתביעה הנ"ל. המבקשת טענה כי בהסכם המכר שנכרת בין הצדדים נקבע כי כל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים יועבר לבוררות. לדברי המבקשת, היא הציעה למבקשים, עוד לפני הגשת התביעה, להעביר המחלוקת לבוררות, אך אלו סירבו לכך. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי  דווקא הם ביקשו לקיים בוררות בעניין נשוא התביעה, אך המבקשת התנתה את הפניית הסכסוך לבוררות בכך שיקבלו תחילה חזקה בדירה, וזאת, למרות שלטענתם הדירה לא הייתה ראויה למגורים. בהחלטתו, קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבים, וקבע כי המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי הייתה נכונה להעביר את הסכסוך לבוררות, אלא התנתה את הדבר בכך שהמבקשים יקבלו תחילה את החזקה בדירה. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי כאשר הסכימה לבסוף המבקשת להעברת הסכסוך לבוררות היה הדבר בבחינת "מעט מדי ומאוחר מידי", וכי היה עליה להסכים לכך כבר בשלב שבו הדבר נתבקש לראשונה על ידי המשיבים, בלא להתנות זאת בקבלת החזקה בדירה. מטעמים אלו דחה בית משפט קמא את הבקשה.

3.         המבקשת תוקפת החלטה זו בטוענה כי בית המשפט קמא שגה בכך שייחס לה חוסר נכונות להפניית המחלוקת נשוא התביעה לבוררות, ולחילופין, כי גם אם הביעה בתחילה חוסר נכונות להעברת המחלוקת לבוררות, הרי שלאחר זמן קצר הסכימה לכך. לפיכך, לטענתה, מן הראוי לעכב את הדיון בתביעה ולהפנות הסכסוך לבוררות. המשיבים מבקשים לסמוך ידם על החלטת בית המשפט קמא ומציינים בנוסף כי חוסר נכונותה של המבקשת להעברת המחלוקת לבוררות ניכר גם מכתב ההגנה שהגישה בבית משפט קמא ומהגשת תביעה שכנגד על ידה.

4.         לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא, ובטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, עיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה לעניין זה אלא במקרים נדירים (ר' למשל רע"א 254/88 קבוץ קדרים נ' מורד פ"ד מב(3) 74 (1988)). המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר מקרים נדירים אלו. 

5.         על פי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, על מנת לעכב הליך ולהפנותו לבוררות נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: האחד, קיומה של תנית בוררות בין הצדדים, אותה מבקש אחד הצדדים להפעיל. השני: "שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה והוא עדיין מוכן לכך". יודגש, כי על פי נוסח הסעיף, והפסיקה, הנטל הוא על המבקש להראות כי נכונות זו התקיימה אצלו כבר "בזמן אמת", עת התגלעה המחלוקת, ואין די בקיומה של נכונות להעברת הסכסוך לבוררות בשלב הגשת הבקשה לעיכוב הליכים (ר' סמדר אוטולנגי בוררות-דין ונוהל, כרך א' (מהדורה רביעית מיוחדת), עמ' 264-265). במקרה הנוכחי, אין חולק כי בהסכם בין הצדדים נקבעה תנית בוררות לצורך בירור כל מחלוקת הקשורה להסכם, כך שהמחלוקת בין הצדדים היא לשאלת התקיימות התנאי השני בלבד. לעניין זה הכריע בית משפט קמא, לאחר שבחן את העובדות הרלוונטיות, ובפרט את ההתכתבויות בין הצדדים, כי המבקשת לא הביעה נכונות להעברת המחלוקת לבוררות, אלא התנתה שוב ושוב קיומה של בוררות בקבלת החזקה בדירה על ידי המשיבים, עד כי לא נותרה למשיבים ברירה אלא לפנות לבית המשפט. לא ראיתי לנכון להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא, שהיא בגדר קביעה עובדתית שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשכמותה (ר' למשל ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל תק-על 2005(1), 2899, 2904 (2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל תק-על 98(2), 1235, 1240 (1988)). המבקשת רשאית הייתה לחלוק על טענות המשיבים כי בדירה קיימים ליקויים שאינם מאפשרים מגורים בה ואולם היה עליה להסכים להעביר ההכרעה במחלוקת זו לבוררות בלא להתנות הדבר בקבלת המשיבים את החזקה בדירה. המבקשת הסכימה להעברת המחלוקת לבוררות רק בשלב מאוחר, לאחר שסירבה לכך שוב ושוב, כך שאין לומר כי הייתה מוכנה במועד הרלוונטי להעברת הסכסוך להכרעת בורר, כדרישת סעיף 5 לחוק הבוררות.

6.         לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

7.         המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ל' בכסלו תשס"ז (21 בדצמבר 2006), בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: